ראיון עם ענבל מימרן | RANDOM INSPIRATION

לפני כשנה הייתי בנקודת זמן בחיים שעוררה בי יאוש.
קמתי בכל בוקר למקום עבודה שלא עשה לי טוב, לתפקיד שלא רציתי, וחלמתי להיות במקום אחר.
מתוך היאוש הזה החלטתי לנסות למצוא לעצמי נקודת אור, תקווה, השראה והתחלתי לחפש אנשים שהיו במצב שלי, או פשוט כאלה שהחליטו שהמקום שהם נמצאים בו הוא כבר לא המקום הנכון להם – והחליטו לעשות מעשה.
יצאתי לחפש את רודפי העפיפונים, מגשימי החלומות, אלה שעזבו הכל והחליטו לצאת למסע לעבר החופש. ברבים מהמקרים החופש לא כולל חופש כלכלי, או חופש בכלל – אבל הנפש, היא זו שהשתחררה מאיזה כלוב ועכשיו פורסים כנפיים.
את האנשים מעוררי ההשראה האלה ריכזתי לרשימה והחלטתי שאצא בפרוייקט ראיונות אישיים עם אנשים שהגשימו את החלום הפרטי שלהם, מתוך תקווה שזה יעודד אותי להגיע למקומות טובים יותר עבורי – וגם את מי שיקרא את זה.
הראשונה (והיחידה עד כה) בסבב היא ענבל.

את ענבל הכרתי בפייסבוק, וכמו רבות וטובות הפכה לחברה גם מחוץ לגבולות הרשת החברתית.
את הסיפור שלה יצא לי לשמוע ולקרוא במגוון גרסאות וחלקים, כמקטעי שיחות איתה או מכתבות כאלה ואחרות – ועדיין הרגשתי צורך לשבת איתה לשיחה צפופה ולשאול את השאלות שמעניינות אותי.

561467ceea4d3b6781c02232e6a5a120

את הראיון הזה קיימנו לפני מעל חודשיים, והוא היה אמור להתפרסם לרגל חגיגות חמש שנים למותג שלה. רצה הגורל (או הלו"ז הצפוף) ורק עכשיו הגעתי להעביר אותו לכתב, וזה הפוסט שענבל פרסמה בשבוע שעבר:
אז במקום פוסט חגיגות 5 שנים, יוצא פוסט שמסכם את פעילותה של ענבל תחת המותג ההורס HONEY B, בדרך להגשמת החלום הבא. ענבל, I'm a fan!

אז ענבל, מאיפה הכל התחיל?
העיצוב התחיל כבר כחלום ילדות – בתור ילדה הייתי מציירת ובונה קולקציות, החל מסביבות גיל 13 והשיא היה בגיל 16-17. הייתי מדביקה את ציורי הקולקציה על הקירות, מורידה ומדביקה את הקולקציה החדשה. היה לי ברור שכשאהיה גדולה, אחרי הצבא אלך ללמוד עיצוב אופנה.

אבל זה לא קרה מיד, אפשר לומר שלקח קצת זמן.
נכון. אחרי הצבא נרשמתי למכינה לעיצוב אופנה, אבל אז כל החוסר ביטחון שלי התחיל לצוף, חששות מחוסר מוזה וכל המסביב ופשוט ויתרתי על החלום – הייתי מבריזה אפילו מהשיעורים של המכינה. ואז התחילה ההדחקה… מצאתי את עצמי הולכת במסלול הקלאסי – אוניברסיטה, לימודים, עבודה.
בשנה הראשונה למדתי ספרות אנגלית וכשהבנתי שזה ממש לא בשבילי עשיתי ריסטארט עם תואר במנהל עסקים וניהול משאבי אנוש – משהו גנרי שבטוח יהיה לי מה לעשות איתו, ועוד בתקופת הלימודים התחלתי לעבוד בתפקידים ניהוליים.

איך התגלגלת להייטק?
בשנת 2000 נכנסתי להייטק, במחשבה שזו תהיה עבודה זמנית והפך למשהו מאוד קבוע. ההייטק לא היה נראה לי מעניין, אבל אחרי חודשיים הציעו לי משרה קבועה והבנתי שדווקא מעניין לי ושיש לי מקום להתפתח, אז נשארתי בתפקיד קבוע וזה התגלגל – מניהול לראש צוות, רילוקיישן לניו-יורק, כל החבילה.

החיים בניו-יורק לא הגבירו אצלך את החשק לעזוב הכל ופשוט ליצור?
כן, זה היה ככה לגמרי. משהו בניו יורק מאוד מדליק אצלך את הקטע של האופנה- שממילא היה כבוי ומודחק אצלי, ופתאום את נמצאת בסביבה שיש בה אופנה וסטייל בשפע…
כשפיטרו אותי בגלל קיצוצים, אני באמת שקלתי להישאר שם ולהירשם ללימודי אופנה בניו-יורק, אבל מהר מאוד הדחקתי גם את השאיפות האלה, חזרתי לארץ ועברתי למקום עבודה אחר שבו הייתי עוד חמש שנים.

IMG_9140

צילום: שני סקרלט קגן

מתי בעצם עזבת את הכל באמת לטובת עולם האופנה והגשמת החלום?
רק בשנת 2010, וגם זה היה תהליך. היה לי מאוד טוב בשנים הראשונות בהייטק, את מצליחה, נוסעת מלא לחו"ל, מרוויחה מלא כסף – בהתחלה זה באמת היה מעניין ומרגש, את מרגישה כאילו כבשת את העולם. רק אחרי כמה שנים התחילה דעיכה והתחלתי להרגיש שיש לי בור בבטן ושאני לא יודעת מה אני עושה עם החיים שלי.

כמה זמן לקח מהרגע שהתחלת להרגיש מיצוי ועד שעזבת?
הרבה זמן. הלכתי לטיפול, וחפרנו על הרבה דברים בניסיון להבין ועל כל המסביב. אחרי שנה ומשהו אמרנו שנעשה הפסקה של חודש בטיפול, ואז בשבת אחת התעוררתי בחמש בבוקר וציירתי כל היום. כשעבדתי בהייטק לא יצרתי כלום, לא הרגשתי רצון או יכולת. הדחקתי את כל היצירתיות שלי.
אחרי היום הזה שציירתי כל היום הרגשתי שזה כל כך ממלא אותי, שכחתי כמה זה כיף – ממש תכננתי בגדים, ולמחרת הברזתי מהעבודה והלכתי לראות בתי ספר שמציעים מסלול של לימודי ערב, עם דגש על אלה שמתחילים את הקורסים הכי בקרוב כי סבלנות זה לא הצד החזק שלי. ביום ראשון כבר נרשמתי לקונספט – לקורס עיצוב שהתחיל אחרי חודש, נמשך שנה ושלושה חודשים פעמיים בשבוע בערב. הגעתי לשיעור הראשון כולי בסטרס, כל מה שלמדנו בו זה רק איך להשחיל חוט למכונה ולתפור תפר ישר – וכשזרתי ממנו לא ישנתי כל הלילה מרוב התרגשות. למחרת כבר הלכתי לקנות מכונה תעשייתית… כבר ידעתי שזה זה. .
בעבודה לא ידעו מזה – הם ידעו שאני לומדת פעם בשבוע בשביל הנפש אבל לא יותר מזה. 

IMG_0268

צילום: שני סקרלט קגן

כל עוד הייתי בלימודים זה היה סבבה – הייתי הולכת לעבודה, חוזרת ותופרת עד הלילה והולכת לישון. בסופי שבוע כמעט ולא יצאתי, הייתי יושבת ותופרת עד שהיו באים ומכריחים אותי לצאת. הייתי תופרת מלא ועושה קצת מכירות ביתיות כדי לראות איך הולך, זה הלך והתעצם ומפה לשם כבר ידעתי שיקראו לזה HONEY B.
איך זה התגלגל לזה – מלתפור בבית ולצאת החוצה? מי ידע שאת תופרת?
רק חברים. זה עבר מפה לאוזן – הייתי מוכרת לחברות, מציעה לבנות שהיו עושות מכירות ביתיות. הייתי מייצרת הכל לבד, הכל בבית. היה לי בית ענק בנחלת יצחק, מרפסת סגורה שהפכה להיות הסטודיו שלי והיה לי מאוד נוח לעבוד ומקום לעשות מכירות.
הייתה איזו מכירה בבית ספר, נתנו הזדמנות לסטודנטים למכור דברים. אני לא יודעת לעשות דברים חצי – ישר הלכתי והדפסתי פנקס חשבוניות, ומה אני אדפיס על החשבוניות? אני חייבת שם למותג. הסתלבטתי עם איזה חבר בטלפון ואחרי שעה יצא ה-HONEY B הזה.

10429816_694178644025568_3796249487470214869_n

צילום: לילו שלו

איך הגעת לשם HONEY B?
התחלתי מהשם שלי. הניק ניים שלי הוא באלי, אבל יש מותג על שנקרא BALLY וחשבתי שזה דומה מידיי, ואז חשבתי רק B אבל זה נשמע כמו קלווין קליין. ואז התחלנו לשחק עם סוויט בי, האני בי… אותו חבר זרק את זה ואני צחקתי שזה נשמע פרחי כזה, אבל פתאום זה נתפס לי וחשבתי שיש לזה קטע. הלכתי והוצאתי כרטיסי ביקור וחשבוניות – כל זה בגלל מכירה קטנה בחצר של בית הספר ביום שישי. הם כל כך לא סמכו על הסטודנטים, שהם הביאו מלא מעצבים שימלאו את הרחבה. אני הייתי הסטודנטית היחידה שהביאה סטנד עם דברים- כל אחד הביא פריט ואני הבאתי מגוון. שם מכרתי פעם ראשונה לאישה זרה וזה היה שיא הריגוש – יש שם, יש לקוחה אמיתית אורגינל… מכרתי באותה מכירה בסך הכל 3-4 פריטים, אבל זה היה עוד שלב כי פתאום כבר יש מותג.

איך הרגשת עם ההתפתחות הזו אל מול העבודה שלך?
ככל שזה התקדם היה לי יותר ויותר קשה להיות בעבודה, אבל עדיין סחבתי במסווה שהכל בסדר. כשהלכתי ללמוד עדיין לא הייתי בטוחה שזה כיוון ודאי לשינוי – אמרתי לעצמי שאני חייבת לעצמי לנסות את זה, זה חלום של שנים. רק אחרי השיעור הראשון היה לי ברור שזה הולך למקום חד משמעי. כל עוד למדתי היה לי יותר קל לסחוב בעבודה כי ידעתי שאני לומדת. היו ימים שהיה לי ממש קשה להגיע לעבודה, אבל כשיש שילוב של עבודה ולימודים יש איזון. היה לי נורא כיף כי הייתי באה לעבודה עם אופניים, רוכבת מהבורסה לשכונת מונטיפיורי – את ממש עוברת את השינוי אווירה על האופניים… הייתי חוזרת בלילה מהלימודים בהיי, מרגישה שהיה לי יום עשיר ומלא. 

כל הזמן אמרתי שאני אסיים את הלימודים, אסחב עוד שנתיים בעבודה ואז אמשיך הלאה. הייתי מרוויחה המון כסף, אבל לא הבנתי את זה אז. היו אומרים לי שאני מרוויחה כמו משפחה – והייתי אומרת שבעוד כמה שנים אני ארוויח יותר… את נמצאת בסביבה שזה הסטנדרט, וכשאת יוצאת החוצה את מבינה שאת במקום שהוא פי שתיים מאנשים שמרוויחים טוב. היה את הפחד לוותר על כל זה, וזה לא רק המשכורת זה כל התנאים מסביב – ביטוח מנהלים, אוטו, פלאפון, אינטרנט בבית – יש לך תשתית רצינית של נוחות, כלוב זהב מרופד היטב. אבל כשהלימודים נגמרו זה התחיל לבעור בי ברמות שלא יכולתי להתעלם מהן יותר. 

חוויתי התמוטטות עצבים כל יום. הייתי נוסעת לעבודה, שמה מוזיקה קלאסית באוטו וצורחת. יושבת במשרד, סוגרת את הדלת, מוזיקה בפול ווליום ופורקת עצבים. הייתי מקבלת אסמסים באמצע ישיבות "זה נראה כאילו את עוד שניה יורה בכולנו".
963aa039a229ff6cd044e81fc887736e

הרגשת שאת מתפקדת? הצלחת לעשות את העבודה שלך?
בכוח, וזה לקח לי יותר זמן אבל עשיתי את זה על אוטומט.
פשוט לא רציתי לעשות את זה, הרגשתי מעונה, הכי קורבן אומלל, למה אני פה בכלל. שאלתי את עצמי מה אעשה והחלטתי לבקש חל"ת. זה היה ממש לא נהוג שם אבל איכשהו הלכתי על זה. אפילו לא נכנסתי לבוסית שלי אלא ישר לבוס מעליה, אמרתי לו שאני חייבת חופשה, להתאוורר, וביקשתי כמה חודשי חל"ת.

זה לא הפחיד אותך?
הפחיד אותי שיגידו לי כן. הוא אמר לי שזה לא משהו שנהוג בחברה, אמרתי לו שבלי זה אני אתפטר. הוא אמר שיבדוק את זה, ואני בינתיים בסטרס נוראי. 

זה השפיע עלייך פיזית? אני בתקופות כאלה הרגשתי חוסר חמצן, הייתי חוזרת הביתה כל יום עם מיגרנה.
לא חשבתי על זה עד היום, מצחיק שאת אומרת את זה, אבל שנים סבלתי ממיגרנות וזה לא קורה יותר. עכשיו זה פעם בכמה חודשים, פעם זה היה מצב נתון: להיות בדיכאון, לא בא לך לעשות כלום, לא בא לך לצאת מהמיטה.
אחרי כמה ימים הבוס קרא לי לשיחה ואמר לי שהחל"ת שלי מאושר – ואני רציתי להתאבד. אני יושבת מולו על סף בכי, ואומרת לו שאני שמחה. תכננתי שהוא לא יאשר לי את החל"ת ויהיה לי תירוץ להתפטר – ובמקום זה הייתי ממש שבורה, דיכאון אמיתי. 

IMG_9397

צילום: שני סקרלט קגן

הייתי בצומת דרכים של ממש: ניסיתי למרוח את הזמן והגעתי למבוי סתום. עכשיו אני צריכה להחליט.
עברו כמה ימים והגעתי למשרד, ואמרתי לעצמי "פאק איט, אני לא רוצה להיות פה יותר".
נכנסתי לבוסית שלי והתפטרתי. את החודש האחרון שרדתי בקושי, אבל באיזשהו שלב שכנעתי את עצמי שזה הסוף וזה תיכף נגמר.

איך הרגשת יום אחרי?
זו הרגשה של להיוולד מחדש.
ביום האחרון שיצאתי משם אפילו לא עשיתי כלום באותו ערב, הייתי כל כך סחוטה אנרגטית. אבל ביום הראשון שקמתי אחרי זה – התחלתי את החיים שלי מחדש: לקום בבוקר, לצאת על האופניים, לחפש בדים… בחרתי בסגנון חיים אחר לגמרי. אנשים לא מאמינים שהייתי בהייטק- אומרים לי שאני הכי לא הטיפוס. אנשי הייטק הם האנשים שהכי בתלם, המשובחים של המיינסטרים, והיום אני במקום אחר כל כך, סגנון חיים שונה לגמרי. 

מצחיק איך אנשים רואים את זה. הם צריכים להכניס אותך לאיזושהי משבצת, וקשה להם להבין שזו לא את. קיבלתי הרבה פידבקים מאנשים שעבדו איתי – בעיקר בחורות – שאמרו לי "איזה כיף לך שיש לך חלום להגשים אותו", "איזה כיף שאת יודעת לעשות עוד משהו  – אני יודעת לעשות רק את זה". אלה דברים ששמעתי הרבה זמן מאנשים שעבדו איתי, היו כאלה שניסו לדבר איתי בקטע של לבקש עזרה במציאת כיוון והשראה מה הם רוצים לעשות, הרבה אנשים מרגישים שהם תקועים בחיים בנאליים ומשעממים. 

אני חושבת שהרבה אנשים פשוט מגיעים לשלב שהם צריכים להחליט מה הם צריכים ללמוד, לא יודעים מה הם רוצים, ופשוט בוחרים בתחום לימודים גנרי שיהיה להם מה לעשות איתו – ומתגלגלים עם החיים.
בהייטק במיוחד אנשים הולכים לזה כי הם יודעים שיעשו בזה כסף טוב, מעטים האנשים שעובדים שם וזו התשוקה שלהם. בתקופה שרק התחלתי את הלימודים, יצאתי עם חבר שהוא ראש צוות פיתוח ושאלתי אותו מה החלום האמיתי שלו, במה אתה רוצה לעבוד? והוא אמר לי – תכנות. אמרתי לו "אין מצב שזה מה שאתה רוצה לעשות", ואז הוא אמר שהתחום שאנחנו עובדים בו לא מעניין אותו והוא באמת היה מעדיף תחום שמעניין אותו יותר – אבל פיתוח זה לגמרי מה שהוא חולם ואוהב לעשות.
חשבתי שהוא בנאדם נדיר, אני יכולה לספור בודדים כאלה על כף יד אחת או שתיים כי הם באמת יוצאי דופן.

לא פחדת? עזבת כלוב של זהב, לא הפחיד אותך שעכשיו אין לך גב כלכלי והכנסה קבועה?
כל הזמן הרגעתי את עצמי בזה שיש לי חסכונות, ואמרתי "שנה שנתיים, מקסימום לא הולך אז אני חוזרת להייטק". אבל גם כשכן היו קשיים, ותמיד יש קשיים, כל פעם שחשבתי על לחזור להייטק נכנסתי לדיכאון. פעם אחת כבר דיברתי עם חבר שיכניס אותי לנהל פרוייקט חצי שנה – ואחרי השיחה הזו לא ישנתי שלושה לילות, הייתי בדיכאון ובכיתי, וזה למרות שלא קרה כלום, רק דיברנו על זה! פשוט הבנתי שאני לא בנויה לזה. 

כל פעם שהיו קשיים נאבקתי בשיניים, גמרתי את החסכונות שלי ועבדתי בכל מיני עבודות כדי להשלים הכנסה. יש את המחשבות של "אני שטיילתי בעולם והרווחתי ככה וככה פתאום מה שאני עושה זה לעבוד בחנות?" זה קשה לבטחון העצמי שלך וזה שובר, אבל בכל פעם שחשבתי לחזור נכנסתי לדיכאון  והבנתי שאני פשוט לא יכולה לעשות את זה; אני צריכה לשים את כל הפחדים בצד ואת כל האופציות בצד ולהתמקד fool power בעשיה שלי, ורק כשעשיתי את זה – זה זרם.
c093e4ac2c05ca4d88e205154d43d775
איך הסביבה שלך קיבלה את ההחלטה?
להורים שלי אמרתי שאני יוצאת לחל"ת, אבל הקטע המצחיק שהם הרבה יותר חכמים ממה שחשבתי. אף פעם לא הודעתי להם שהחל"ת נגמר והתפטרתי, זה פשוט הסתדר איכשהו. החברים פירגנו בטירוף, גם החברים מהעבודה. עכשיו כבר אין לי קשרים עם האנשים שם, אבל הרבה אנשים היו מתקשרים אליי בהתחלה, אומרים שהם גאים בי ושואלים איך הולך ועודדו אותי לעוף על החיים.

אני חושבת שכשאנשים רואים אפילו מישהו אחר הולך ומגשים את החלום שלו, הם קצת רואים את זה כסוג של הגשמה שלהם. יש בזה משהו שכל אחד מצליח להזדהות איתו.
חברה פעם אמרה לי שכשהיא רואה מישהו שעושה את מה שהוא החליט שטוב לו, מבלי להתחשב בציפיות או ברצונות של הסביבה – היא ממש מתרגשת מזה ושמחה למרות שזה לא נוגע אליה בכלל.
אני תמיד הייתי אנטי מיינסטרים, לא מוכנה לשמוע גלגל"צ, לא שלמה ארצי וכל זה. אבל סך הכל החיים שלי היו די מיינסטרים, ויכול להיות שתמיד היה לי את הצורך להילחם במקומות האלה. עכשיו אני כאילו מחוץ למיינסטרים והכל שקט ובמקום. אנשים מפחדים לצאת מהמיינסטרים, אבל מאוד שמחים לראות שמישהו אחר עושה את זה.

ההקמה של HONEY B הייתה סוג של בין לילה.
כן. ורק אחרי שעזבתי את העבודה כבר הוצאתי את הקטלוג הראשון, עיצבתי את הלוגו…

כשעזבת את העבודה כבר הייתה לך קולקציה?
לא. אז התיישבתי לעשות קולקציה, ולעשות הכל מחדש. מצאתי גרפיקאית ועשינו את כל המיתוג – גלויות, פוסטרים ממותגים למכירות הביתיות שהייתי עושה הרבה בהתחלה. לקחתי את זה to the next level, הקטלוג הראשון שעשיתי היה סופר גרדניוזי – ארבע דוגמניות, צלם עילוי עם צוות וסטייליסטית, ארט, ניהול הפקה, סגרנו את הבארבי לכל היום! עפתי על זה, הייתי חייבת להתבלט. גם אם לפני זה היה HONEY B, זה היה רק גולם ועכשיו זה באמת לפרוח ולעוף על זה.

IMG_0084

צילום: שני סקרלט קגן

מתי יצאת לסטודיו?
עבדתי מהבית שנתיים בדיוק. עשיתי מלא מכירות ביתיות, וישבתי בבוטיק המעצבים בסנטר כמעט שנה, למרות שהיה שם קשה כי הקהל לא ממוקד ומורכב בעיקר מעוברי אורח.

מההתחלה ידעת מה הכיוון שלך ברמת העיצובים?
היה ברור לי שזה יהיה מותג עם מגוון מידות רחב, בהתחלה זה היה 36-46, ועכשיו זה עד 50-52. היה ברור לי שהקו המנחה שלו זה יהיה משהו שהוא מאוד אני – קלאסי עם טוויסט, תמיד יהיה איזה אלמנט שונה בבגד עם וייב סקסי. הקהל שלי זה נשים חזקות, שאוהבות את הגוף שלהן או רוצות לאהוב את הגוף שלהן.

תוך כמה זמן הרגשת שאת מתחילה לקבל איזושהי יציבות כלכלית?
זה היה כשכבר הייתי בסטודיו משלי, שנה בערך אחרי שהייתי בסטודיו. ועדיין תמיד יש תקופות בעייתיות – פתאום מגיעה מלחמה, ואת לא מוכרת כלום חודשיים, ואת עדיין מגיעה לחנות לפתוח.

מתי החלטת לעזוב את הסטודיו הקטן למקום יותר גדול?
בסטודיו הקטן הייתי שלוש שנים, ואז התחלתי להרגיש חנוקה. התחילו להיות לי יותר דברים, רציתי אווירה אחרת סביבי, לגוון אחרי שלוש שנים באותו מקום. הרגשתי שיצירתית קשה לי ואני חייבת נוף אחר – מבפנים. 

את יוצרת מהסטודיו?
כן. אני כבר לא עושה בעצמי את הגזרות, אני עובדת עם תדמיתנית, אבל אני יושבת ומציירת ומתאימה את הבדים לדגמים. 

IMG_9849

צילום: שני סקרלט קגן

כמה קולקציות את מוציאה בשנה?
בעיקרון אני מוציאה שתי קולקציות, אבל לרוב אני מוציאה עוד דגמים לאורך העונה. כשיש ביקוש, את עפה על זה ויוצרת היצע. היום התחלופה היא כל כך גבוהה- ברשתות יש תחלופה של קולקציה כל שבוע, ולא שאני רוצה או מתיימרת להתחרות בהן, אבל הקהל צריך משהו חדש ועדיף לטפטף עוד דגם ולתת עניין וריגושים, שלקוחה חוזרת תמיד תמצא משהו חדש.

כמה זמן לוקח לך לייצר קולקציה?
בערך חודש. יש את התהליך של עיצוב הקולקציה, שלוקח לי בערך שבועיים לשבת עם עצמי, ואז אני יוצאת לחפש בדים ומהשלב הזה אני כבר מוציאה לתדמיתנית ואז למתפרות. סך הכל התהליך לוקח חודש וחצי- חודשיים, אבל הריגוש כבר שם – הדגמים מתחילים לטפטף מהמתפרה, את רואה את זה על מישהי ומתפוצצת מגאווה.

מתי התחברת למורן (בעלת המותג לוקיטה, השותפה של ענבל לחנות החדשה)?
מורן ואני חברות כבר כמה שנים, ותמיד אנחנו מאוד מחוברות – הדברים שלנו מאוד מתאימים. כשקיבלתי את ההצעה לחנות הזו ישר סיפרתי לה, ואמנם מאוד חשבתי על הכל לבד אבל פתאום נשמע לי ממש מושלם שהיא תצטרף אליי.

שמלת סיפור של חורף 560 שח צילום שי קדם

צילום: שי קדם

יש לך איזשהו מכנה משותף ללקוחות שלך?
המידות שנמכרות אצלי הכי הרבה זה בד"כ 42-44, בחנות החדשה אני מוכרת הרבה SMALL.
המקום החדש מושך הרבה יותר, המון לקוחות חדשות מגיעות והפריטים מתחסלים.
מה שמשותף לכל הלקוחות שלי זה הסטייל, זה נשים בכל המידות שמאוד מתחברות ל-90% מהדגמים שאני עושה. הגרעין הקשה שלי זה לקוחות שקונות 90% מכל קולקציה, אני כל פעם חושבת שאני מוציאה משהו בסגנון אחר ומגלה שהן עדיין אוהבות את זה ושבסופו של דבר זה באותו סגנון – שאני לא יודעת להגדיר אותו.

***
מכירת החיסול של HONEY B מתקיימת בסטודיו של ענבל (אברבנאל 74, ברביעיית פלורנטין) עד סוף החודש, וזו הזדמנות מדהימה עבורכן להתחדש בפריטים יוצאי דופן שנייה לפני שיהיה מאוחר מידיי…
עיקר הפריטים שנשארו הן במידות 36-42, והמכירה מתקיימת בימים א-ה בין השעות 12-18, וביום שישי בין 10-14.
(כל הפרטים והעדכונים כאן).

***

ענבל עברה דרך ארוכה ונחושה בדרך להגשים את החלום שלה, והוכיחה לי – ואולי גם לכם – שאי אפשר להדחיק את מה שאנחנו מרגישים שהוא הייעוד שלנו… אם לזה נועדנו, בסוף לשם נגיע.

ובנימה אישית יותר;
ענבל, את השראה גדולה והדרך שעברת בדרך לנקודה שבה את היום היא מופלאה ולא מובנת מאליה כלל.
גם האומץ לקום ולהמשיך להגשמת החלום הבא הוא ראוי להערצה בעיניי, את לא נחה על זרי הדפנה וממשיכה לצעוד קדימה לעבר הפסגה הבאה שלך.
אני לא יודעת מה את מתכננת, אני רק יודעת שאהיה שם כדי לראות.

מקווה שגם אתם קיבלתם קצת random inspiration ודחיפה קדימה :)

נשיקות,
אפרת

Comments

comments

Powered by Facebook Comments

כתיבת תגובה